<h1>כל בו הלכ' חמץ ומצה סימן מ"ח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, בכל מקום שהיה דרכו להשתמש בו כל השנה. וזו היא תקנת חכמים, כדי שלא יבא לאכלו אם ימצאנו תוך זמן איסורו, שמתוך שהוא רגיל בו כל השנה אפשר שישכח איסורו, ויאכלנו ויתחייב כרת. מיהו מדאורייתא (הביטול) [בביטול] בעלמא סגי ליה, ואחר הביטול לא יעבור על לא יראה ולא ימצא.
<h2>דף ד.</h2>
והצריכו חכמים הבדיקה בעת שבני אדם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה. לפיכך אין קובעין מדרש, וכן חכם לא יתחיל לקרות בעת הזאת עד שיבדוק, כל שכן שלא יתעסק בדברים אחרים. נשים ועבדים וקטנים בודקין, ואפילו לא לעצמן. אבל אם אמרו ראינו באיש פלוני שבדק נאמנים. וקטנים שאמרנו שהגיעו לחינוך.
<h2>דף ד:</h2>
ומה שאמרו מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, לא על חמץ ידוע שאפשר לו לבער אמרו, אלא על הספקות ועל שאינו מזומן לבער. והראיה מה שאמרו לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו וכו'. ואי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי בחמץ ידוע למה יהא יושב ובטל, והלא יכול לעשות מה שציותה תורה.
ומצוה מן התורה להשבית חמץ קודם זמן איסורו שנאמר אך ביום הראשון (תשבית) [תשביתו] שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שיום ראשון הוא יום י"ד, וראיה לדבר לא תשחט על חמץ דם זבחי, כלומר לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים. וזמן שחיטת הפסח הוא יום י"ד אחר חצות.
<h2>דף ה:</h2>
חמצו של גוי ברשות ישראל, אם קיבל עליו אחריות הרי הוא (כאלו) [כאילו] שלו וחייב לבער, ואם לאו אינו חייב לבער, לפי שאינו שלו, והתורה אמרה לא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. אבל מכל מקום צריך לעשות לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, שלא יבא להסתפק ממנו. וגוי אלם שהפקיד חמצו ביד ישראל, אף על פי שלא קיבל עליו אחריות, כמי שקיבל דמי, וחייב לבער.
<h2>דף ו.</h2>
והבודק אחר זמן איסורו, אינו צריך לבטל, לפי שאין הביטול מועיל לו, כלומר לפי שאינו ברשותו, אבל מכל מקום צריך לבערו כל זמן שימצאנו, ואפילו ביטלו לפני זמנו, שלא יבא לאכול ממנו. והמוצא חמץ ביום טוב, כופה עליו כלי. שאינו יכול להוציאו החוצה, לפי שאינו ראוי לטלטל. וגם אינו יכול להסיקו תחת תבשילו, שאסור בהנאה. וגם לא לשרפו בפני עצמו, שיבעיר שלא לצורך. הילכך אין בו תקנה אלא לכפות עליו כלי, שלא יבוא לאכלו ויהיה חייב כרת. ומיירי שביטל קודם זמן איסורו, שאם לא כן מוטב שידחה איסור טלטול דרבנן ולא ידחה בל יראה ובל ימצא. והרמב"ם ז"ל אוקמה כשלא ביטל ואין הכל מודים לו.
המפרש לים והיוצא בשיירא וכן העושה ביתו אוצר. אם דעתו לחזור קודם הפסח או לפנות האוצר זקוק לבער. קודם שלושים יום, שמא יחזור אחר זמן הביעור. ואם אין דעתו לחזור והוא קודם לפסח שלושים יום אין זקוק לבער, רק שלא יהיה דעתו לחזור תוך הפסח. תוך שלושים יום זקוק לבער דכבר חל עליו חיוב הפסח, (כדתנן) [כדתניא] דורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום. וכתב בירושלמי ובספק אבל בודאי, פירוש שיודע שיש בו חמץ, צריך לבער. ויש אומרים שמברכין בשעת הביעור אף על פי שהם רחוקים מן הפסח. ויש אומרים שאין מברכין אחר שאין זה ביעור ממש אלא באור ארבעה עשר. ואותן שאין יכולין לבדוק בשעת הביעור צריכין לבטל במקומם.
<h2>דף ו:</h2>
ואחר הבעור מבטל ואומר כל חמירא וכל חמיע שאיתיה ברשותי דלא ידענא ביה ליבטיל ולהוי כעפרא, פירוש שצריך לומר כל חמירא וכל חמיע לפי שחמץ ושאור שני דברים. וצריך שיאמר ברשותי גם כן, שאם יאמר בביתא הדין לא ביטל של גבולין. ואחר כך נוטל כל מה שמצא מן החמץ ומניחו עד תחילת שעה שישית ביום ומבערו. ואם ביערו לאלתר הרשות בידו, שמא ימצאנו חסר למחר ויהיה צריך לבדוק פעם אחרת, שהרי בודאי (גררא) [גררה] חולדה או עכבר ממנו וצריך ביטול.
והראב"ד ז"ל כתב שמברכין על הביטול. וזה שהצריכו לברך על הבדיקה שהיא מדרבנן ולא על הביטול ואף על פי שהוא מן התורה, לפי שהביטול תלוי בלב בלא שום מעשה, ובמה שאינו אלא בכונת הלב לא שייך לברך, וגם לא תיקנו לומר על בדיקת חמץ לפי שהבדיקה אינה לעצמה אלא מפני הביעור מן הבית, ולכך תיקנו לשון ביעור שהוא כולל הכל בדיקה וביעור וביטול כמו ביערתי הקודש מן הבית. ובבטול שאחר הבדיקה אינו צריך בדיקה אחר שאינו אלא מספק, ועוד שלשון הביעור כולל הכל כמו שכתבנו.
וחכמים ז"ל הצריכו לבדוק כמו שביארנו, ואמרו הבודק צריך שיבטל באותה שעה עצמה אחר גמר הבדיקה. והטעם שמא ימצא גלוסקא יפה שהיה דעתו עליה בשעת הבדיקה, והצניעה לעצמו שלא יקחוה בני הבית, ובשעת הביעור שכחה, ונמצא שעבר עליה על לא יראה ולא ימצא, ואחר שביטל ניצל מזה. ויש מפרשים דעתיה עליה מתוך יופיה לא נמצא עם ליבו לבערה וישהא מלשרפה, או שמא יחוס עליה מתוך יופיה ולא ישרפנה כל עיקר, ויעבור עליה.
ואוכל ממנו עד ארבע שעות ביום י"ד. ומשעה רביעית ולמעלה אסור באכילה, וכל חמש מותר בהנייה ומוכרו לגויים ומאכילו לבהמה או מסיקו תחת תבשילו, ואחר זמן זה מבערו בשריפה או מפרר וזורה לרוח ומטיל לים. ואחר כך מבטל ואומר כל חמירא וכל חמיע דאיתיה ברשות לבטיל ולהוי כעפרא. וזה הביטול מנהג בעלמא הוא. והנהיגו זה מפני החמץ ששייר הלילה. ואינו אומר בו דלא ידענא ליה אלא סתם. ובביטול של לילה הוא שאומר לא ידענא, לפי שמה שמשייר לצורך מחר אין דעתו לבטל, אבל בזה דעתו לבטל הכל, אמנם אין צורך בזה הביטול אחר שביטל הלילה, ועתה מבער הכל. וענין הביטול הוא שמשים אותו כדבר שאינו חשוב לכלום ודבר בטל לגמרי, ולפיכך מועיל שאינו נחשב אחר כן להתחייב עליו בבל יראה, אבל אין מועיל לו לפטרו אם אכלו. ומי שבדק בית שאינו שלו, הסכימו כל החכמים שאינו יכול לבטל אם לא בשליחות בעל החמץ. ולפיכך אם אין האיש בביתו יכול לבטל במקום שהוא בו. ואם אינו עושה כן מוטב שתבטל אשתו, שהביטול בכל לשון, וראוי להזכירה בזה כדי לצאת ידי ספק.
<h2>דף ז.</h2>
ומי שיש לו עיסה מגולגלת בפסח, או אחר זמן איסורו, ואין לו מקום לאפותה, ומתירא שמא תחמיץ, מבטלה קודם שתחמיץ.
ויש אנשים שמברכין שהחיינו מידי דהוה אמצות עשה (הבא) [הבאה] מזמן לזמן. ויש אומרים שאין מברכין שהחיינו אלא על מצוה הבאה לו ליהנות, והאי מצוה לאו ליהנות היא, דאם יש לו מאה כיכרות צריך לשרפן ולאבדם כדי שלא יהנה מהם. אי נמי משום שאין מברכין שהחיינו אלא על דבר המחודש. והבעל העיטור ז"ל כתב דבמנהג תליא מילתא לברך שהחיינו.
ונהגו במקצת מקומות שמטמינין פתיתין של פת בחורי הבית כדי שימצאם הבודק ויבערם, שאם לא ימצא כלום חששו לברכה לבטלה. ואנו לא חששנו בזה, לפי שדעתנו כשמברכין על הביעור לבער אם נמצא. מיהו ר"ש ז"ל כתב באיסור והיתר שלו אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר, וכיכר ראשון שמוצא מברך על ביעור חמץ. ומשמע מדבריו דאינו מברך אלא על מציאת החמץ. ולשון הרי"ף ז"ל מיבעי ליה לברוכי ברישא והדר בדיק, דאמר רבי יהודה כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן.
<h2>דף ז:</h2>
כיצד הוא עושה. מברך תחילה על ביעור חמץ. וכתבו הגאונים ז"ל דאם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת, ובלבד שלא יפסיק. ודוקא שיש דעתו לבדוק כולן בשעת הברכה, והכי אסקינן במסכת חולין גבי כסוי הדם. והבודק צריך שיברך תחילה קודם שיבדוק, ואם לא בירך קודם שיתחיל לבדוק מברך כל זמן דלא סיים בדיקתו, דכל מצוה שיש לה משך זמן כל היכא דבירך מקמי סיום המצוה עובר לעשייתו הוי. הלכך אם נתעטף בטליתו ולא בירך, הניח תפיליו ולא בירך, ישב בסוכה ולא בירך, מברך כל זמן שמניח. וכתב רב האי גאון ז"ל ברכת הביעור לפני בדיקה ירושת אבות שלא יסיח עד שיגמור. ובדין הוא שיעשה כן, כדי שלא יבוא לידי היסח הדעת, כי כשימנע עצמו מן השיחה לבו מכוין למעשה ודעתו מכוונת לבדיקה. ואם שח שיחת חולין בין ברכה לבדיקה קודם שיתחיל, צריך לחזור ולברך, ואם התחיל לבדוק ואחר כך שח, אינו צריך לחזור ולברך, אבל אין ראוי לעשות כן לכתחילה, כך הוא דעת הגאונים ז"ל. וכתב רבינו סעדיה גאון ז"ל דמאן דבריך ובדיק חמץ לא לישתעי עד דכלה כל בדיקותיה, ומבטל ואומר כל חמירא, או בכל לשון שיאמר יצא. ואם שח בין ברכה לבדיקה חוזר ומבטל. ואין להפסיק עד שיבטל. ואם שח בין ברכה לביטול חוזר לברך עליה עכ"ל.
אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר כמו שביארנו. והטעם באבוקה לפי שאין יכול להכניסה בחורין ובסדקין. ועוד דהאי משיך נהוריה והאי לא משיך נהוריה, דאבוקה אורו מאחריו. ועוד שמתיירא משלהבת האבוקה שלא תאחז בקורה ולא יבדוק יפה. והאי נר דאמר שהוא יפה לבדיקה, יש אומרים שהוא של שמן, לפי שמושך אורו ואורו מלפניו, ולא של שעוה שאינו כן. ואם תאמר היאך יכניס נר של שמן בחורין ובסדקין, יש לומר שעושה כמו שעושין בקצת מקומות שחוקקין ראש מקל של עץ ונותנין נר שמן בתוכו ומטלטלין אותו בתוך הבית. והראב"ד ז"ל כתב שנר שעוה הוא הטוב והנאות לבדיקה, ולא זה של שמן, כי לעולם יהיה ירא שמא ישפוך השמן ולא יבדוק יפה, וכן עמא דבר. אכסדרה שרב אורה נבדקת לאורה.
<h2>דף ח.</h2>
ובתי כנסיות נמי צריכין בדיקה מפני התנוקות שמביאין שם חמץ כל השנה.
ואחר הברכה בודק כל מקום שמכניסין בו חמץ. ומחפש במחבואות ובחורין ואוצרות יין ואוצרות שכר ושמן במסתפק בהן ובית המלח ובית השעוה ובית דגים קטנים ובית העצים ובית המורייס, וכן כל מקום שאפשר שהכניס בו חמץ. ואם ידע בודאי שאין שם חמץ, אין צריך בדיקה. וכן חורי הבית התחתונים והעליונים וגג היציע ורפת הבקר ולולין ומתבן ואוצרות יין ושמן שאין מסתפק [בהן] ובית דגים גדולים אין צריך בדיקה אם לא הכניס בהם חמץ. וכתב הראב"ד ז"ל שבמקום שרגלו של תינוק מצויה וידו מגעת שם צריך בדיקה, אפילו בחורי הבית התחתונים. וצריך ללמד לבני הבית לכבד תחת המטות והתיבות, כי פעמים שהחמץ נגרר שם בפי התרנגולין או בסיבה אחרת ונשאר שם. וחצר שהתרנגולין ועורבים מצויין שם אין צריך בדיקה.
חור שבין אדם לחבירו, זה בודק מכאן וזה בודק מכאן, עד מקום שידו מגעת. וחור שבין יהודי לארמאי לא יבדוק כלל, שמא יחשדהו שיעשה לו כשפים כשיראהו בודק ונר בידו.
<h2>דף י:</h2>
כתב גאון ז"ל עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו, וכן עכבר שחור נכנס וככר בפיו [לבן יוצא וככר בפיו], וכן עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאת ועכבר וככר בפיה, וכן ככר בפי נחש אם צריך חבר להוציאו, וכן ככר בשמי קורה אם צריך סולם להורידו, וככר בבור אם צריך סולם להעלותו, כולן בעיא ולא אפשיט, ולחומרא עבדינן.
וככר בשמי קורה, כתב הרמב"ם ז"ל שצריך סולם להורידו, וככר בבור אין צריך סולם להעלותו, אבל ביטול ודאי צריך. ואף על גב דלחמץ ידוע לא סגי בביטול, הוה ליה כחמץ שנפלה עליו מפולת. ויש פסקו לשניהם לחומרא. וסימן זה ישפיל וזה ירים. והראב"ד כתב שזאת הבבא דככר בשמי (קורא) [קורה] וככר בבור כשבדק וביטל ואחר כך ראה אותו שם, אבל בלכתחילה ודאי לא אצטריך למימר, דהא צריך לבערו שחמץ ידוע הוא.
ומי שלא בדק ליל י"ד, בודק ביום י"ד קודם איסורו, לאור הנר. ולפיכך צריך נר אפילו ביום, מפני שיכול להכניס הנר בחורין ובסדקין. והכי איתא בירושלמי [פ"א ה"א] דקתני אין בודקין לאור החמה, ופריך וכי יש חמה בלילה, ומשני תפתר אם לא בדק בלילה לא יבדוק ביום אלא לאור הנר.
<h2>דף יא:</h2>
ואוכל ממנו עד ארבע שעות ביום י"ד. ומשעה רביעית ולמעלה אסור באכילה, וכל חמש מותר בהנייה ומוכרו לגויים ומאכילו לבהמה או מסיקו תחת תבשילו, ואחר זמן זה מבערו בשריפה או מפרר וזורה לרוח ומטיל לים. ואחר כך מבטל ואומר כל חמירא וכל חמיע דאיתיה ברשות לבטיל ולהוי כעפרא. וזה הביטול מנהג בעלמא הוא. והנהיגו זה מפני החמץ ששייר הלילה. ואינו אומר בו דלא ידענא ליה אלא סתם. ובביטול של לילה הוא שאומר לא ידענא, לפי שמה שמשייר לצורך מחר אין דעתו לבטל, אבל בזה דעתו לבטל הכל, אמנם אין צורך בזה הביטול אחר שביטל הלילה, ועתה מבער הכל. וענין הביטול הוא שמשים אותו כדבר שאינו חשוב לכלום ודבר בטל לגמרי, ולפיכך מועיל שאינו נחשב אחר כן להתחייב עליו בבל יראה, אבל אין מועיל לו לפטרו אם אכלו. ומי שבדק בית שאינו שלו, הסכימו כל החכמים שאינו יכול לבטל אם לא בשליחות בעל החמץ. ולפיכך אם אין האיש בביתו יכול לבטל במקום שהוא בו. ואם אינו עושה כן מוטב שתבטל אשתו, שהביטול בכל לשון, וראוי להזכירה בזה כדי לצאת ידי ספק.
<h2>דף כא.</h2>
כיצד ביעור חמץ, שורפו או פורר וזורה לרוח או מטיל לים, ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו מהרה, הרי זה מפרר ואחר כך זורקו לים.
נתנו לנכרי קודם שעה (ז) [שישית] אין צריך לבער. שרפו קודם שש מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח, אבל אם שרפו לאחר שעה שישית הרי זה אסור בהנאה. ולא יסיק בו תנור וכירים ולא יאפה בו ולא יבשל בו, ואם אפה או בישל אותו התבשיל ואותה הפת אסורה בהנאה.
<h2>דף כח.</h2>
חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדבריהם, הואיל ועבר עליו משום בל יראה ובל ימצא. וכתב הרמב"ם ז"ל אפילו הניחו באונס ובשגגה, גזירה שמא יניח חמצו אחר הפסח.
<h2>דף כח:</h2>
ואימתי זמן איסורו, בי"ד בניסן משש שעות ולמעלה, שנאמר לא תאכל עליו חמץ, כלומר על קרבן שחיטת הפסח, ר"ל משעה ראויה לשחיטת פסח שהיא מחצי היום ולמעלה. והאוכלו בעת הזאת לוקה מן התורה. ומתחילת שעה ז' אסור אף בהנאה, שנאמר לא יאכל חמץ, לא יהא בו היתר אכילה, וחכמים גזרו שלא לאכול מארבע שעות ולמעלה, גזרינן משום יום המעונן, אבל מותר בהנאה כל חמש, ובשעה שש שורפו.
<h2>דף כט.</h2>
ואחר הפסח אין צריך לבדוק, מיהו אם מצאו אסור בהנאה משום קנסא, הואיל ועבר עליו משום בל יראה ובל ימצא ועבר על גזירה דרבנן שלא בדק, כי מי שלא בדק בליל ארבע עשר יבדוק ביום ארבע עשר שחרית, לא בדק שחרית בודק תוך זמנו, לא בדק תוך זמנו יבדוק לאחר זמנו. פירש רש"י ז"ל תוך זמנו, תוך שש. לאחר זמנו, לאחר שש. והרי"ף ז"ל פירש תוך הפסח ולאחר הפסח. והרמב"ם ז"ל כתב שאם שכח או הזיד ולא בדק בליל ארבע עשר בודק ביום ארבע עשר שחרית, לא בדק ביום ארבע עשר שחרית בודק בשעת הבעור, לא בדק בשעת הבעור בודק בחג, עבר הרגל ולא בדק בודק לאחר הפסח, כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח מפני שהוא אסור בהנאה. ובכל אלו הזמנים מברך חוץ מבודק לאחר הפסח, כך כתב הרמב"ם ז"ל. וכן כתבו הגאונים ז"ל שהבודק אחר י"ד מברך מידי דהוה אפדיון הבן דמברך כל יומא אחר שלושים יום.
<h2>דף כט:</h2>
ואם שמו תבשיל רותח בקדרה שאינה בת יומא קודם ו' שעות, מותר לאכלו בפסח, ואף על פי שאין שם ששים של היתר, לפי שכבר נתבטל, שטעם זה לפגם, מאחר שאינה בת יומא שוב אינו חוזר וניעור. ויש פוסקים שאם בישלו בימי הפסח בקדירה של שאר ימות השנה, אף על פי שאינה בת יומא, שהתבשיל אסור, דלא מהני ביה נותן טעם לפגם אלא (לאיסורין) [לאיסורין] שאוסרין בנותן טעם, אבל (לאסור) [לאיסור] שאוסר במשהו לא יועיל בו נותן טעם, שכיון שהוא אוסר במשהו אוסר אפילו נותן טעם לפגם. ונותן טעם לפגם פסק רבינו יהודה דמותר אפילו בפסח, אך ה"ר יוסף המכונה דון בנדי"ט אוסר, והר"מ מורה לאחרים שמותר אבל לעצמו אוסר.
<h2>דף ל.</h2>
וחמץ שנתערב תוך הפסח, בין במינו בין שלא במינו, אסור באכילה במשהו, אבל בהנאה מותר, אלא אם כן היה דבר שבמנין, כגון ככרות של בעל הבית, שאם נתערבו בתוך הפסח במינן אוסרין ערובן בהנאה איסור עולם שאין לו היתר אחר הפסח. ואם נתערב קודם הפסח, בין במינו בין שלא במינו, לאחר הפסח מותר אף באכילה, שלא קנסו ואסרו אלא החמץ עצמו, אבל התערובת מותר לאחר הפסח. ואם נפל משהו חמץ ערב הפסח קודם שש בתוך התבשיל, מותר באכילה אפילו בפסח, לפי שכבר נתבטל קודם זמן איסורו ושוב אינו חוזר וניעור, אבל אם נפל אחר שש איסורו במשהו ואינו מתבטל. וכתב ה"ר דוד ז"ל וז"ל אם נתערב חמץ בתבשיל ביום י"ד מו' שעות ולמעלה, והוא בפחות מששים שאינו כדי ליתן טעם בתבשיל מותר. ולא מבעיא שמותר ביום י"ד, אלא אפילו בליל הפסח או למחר נמי מותר, ולא אמרינן הרי עכשיו נכנס בזמנו שאוסר במשהו, דכיון שנתבטל לפני זמנו אינו חוזר וניעור עכ"ל.
וכרי חטים (שנפלה) [שנפל] עליו דלף מים מעט בשאר ימות השנה במקומות מועטים, ואפילו אותן החטים שנפל עליהם הדלף מעורבים בכל הכרי, בטלים הן ברוב ואין צריך לבערם בפסח, ובבטול בעלמא סגי ליה, ואפילו לכתחלה. ואף על פי שחמץ אוסר בכל שהוא, הני מילי כשהוא בעינו, ולענין לאכלו בפסח ולא נתבטל קודם זמן אסורו, אבל מאחר שנתבטל קודם הפסח ברוב אינו חוזר וניעור, ולכתחילה מותר, וכן כתב הראב"ד בתשובת שאלה, מכל מקום ראוי להחמיר באכילתו, אחר שאין הפסד בשהייתו והוא מין במינו ויש לו מתירין.
ובשר שנמלח קודם הפסח, כתב הראב"ד ז"ל דמשום פרורי חמץ שנכנסין בבשר בשעה שחותכין ממנו בסכין שחותכין בו חמץ כל השנה, אין ראוי לאכול ממנו בפסח, אלא אם כן נזהר עליו בשמירתו קודם הפסח, ויש מתירין לפי שכבר נתבטל הכל קודם זמנו ושוב אינו ניעור. ור"ף ז"ל כתב ועל דגים מלוחים שקורין ארינגא"ש מותרין לאכלן בפסח אותן הישנים שנמלחו קודם הפסח, אבל היכא דאיכא לספוקי שמא נמלחו תוך הפסח אסורין. וכן לענין גבינות. ומיהו נהגו העולם שלא לאכול גבינה ישנה ולא ארינגא"ש מלוחין, ושמא היינו משום שרגילין לאוכלן בלא שום הדחה. וגבי בשר פירשנו לעיל דצריך הדחה אפילו לצלי, משום חשש שמא עדיין יש בו משהו חמץ בעין ע"כ. וה"ר יצחק ז"ל כתב כל דבר שנתבטל קודם הפסח ביתר מששים, אין אסור לאכלו תוך הפסח, אף על פי שלא דקדקו במליחה. והר"ף ז"ל כתב וכן אווז שנמלח מקודם הפסח מותר מטעם זה, אך שומן אווז מהותך קודם הפסח אסור בפסח, לפי שמהתכין אותו במחבת בלועה מחמץ ונותנת טעם בשומן. ומיהו אם לא היתה המחבת בת יומא מותר. אפילו למאן דאסר פגם בפסח, מכל מקום זה הפגם נותן טעם קודם הפסח ונתבטל היכא שבשעת התוך השומן נתן לב לשם פסח, אבל אם (התוך) [התיך] השומן (סתמה) [סתמא] לאכלו קודם הפסח כשירצה אף על פי (שאמרו) [שאמר] עכשיו ברי לי שלא היתה בת יומא מכל מקום אסור בפסח, דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. ומהאי טעמא אסרינן מצה ישנה אפילו [לר"ה] בירושלמי [פסחים פ"ב ה"ד] דקאמר כיון שעשאה קודם הפסח שלשים יום בידוע שלא דקדק בה. וכמו כן יש לאסור אותן בני מעים מלוחין שרגילין לחלטן בתוך קדרה שהיא בלועה מחמץ. ומיהו אותו בוסר שדורכין אותו במדוכה קודם הפסח מותר, אף על פי שהמדוכה מחומצת מחמץ שנתערב עם המורייס, משום דהוי צונן ואין כח בו להפליט, ואי פליט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח, מידי דהוה אפרישין ובצלין שחתכן בסכין חולבת ומניחן בקדרה עם בשר, כדמפרש רבינו ברוך בספרו, עכ"ל הר"ף ז"ל.
והעריבות שלשין בהן כל השנה, אין להם צד היתר ללוש בהן מצה, לפי שאי אפשר מתוך שהן ארוכות ורחבות, ולא ימצא כלי להגעילן בו בבת אחת, ואי שרי הכא והדר שרי הכא הוה ליה כלי שני ודפני העריבה הוו ליה כלי שלישי לכך לא אפשר. מיהו אם אפשר להגעיל מתכשרי בהגעלה, והוא הדין לכל כלי עץ שלשין בהן. ועכשיו נהגו כל העם שלא ללשו בהן כלל בשום פנים ומנהג יפה הוא, לפי שאי אפשר לגררן ולנקותן יפה יפה כמו שכתבתי שלא ישאר משהו חמץ באחת מן הפחתים או בנקב דק שאינו נראה לעין, וההגעלה אינה מועלת רק למה שבלוע לא אל חמץ הנשאר בנקב הכלי ובסדקיו. וכן נמי הנפה שקורין שדא"ץ צריך לדקדק בהן מאד לנקותן מפתיתי החמץ הנדבק בהן ונסרך ונדבק בנקבי אריגת הנפה ובעץ שבה, ושישטפו אותה במים יפה יפה, ולא יסמכו על מנהג ההגעלה לפי שאינה בהן עיקר לפי שלא נשתמש בהן (בחמץ) [בחמין], והוא הדין לכל שאר כלי הלישה כגון הטבלירא"ש והראור"ה השפשוף בהן עיקר גדול ואחריהן ההגעלה טובה אחר שנהגו בה. כתב הרי"ף ז"ל האידנא נהוג לאשתמושי במאני דפחרא חדתי, פירוש באותן שישתמשו בחמץ. וזה שנהגו לקנות כלים חדשים למים מפני שפעמים נותנין בהן קמח כדי לחממן ואותו הקמח נכנס בנקבי דפני הכד ומתחמץ שם ואי אפשר להוציאו ולכך טוב וישר להחזיק בהן המנהג. והמכתש של אבן ששוחקין בו החרדל ודברים חמין ולחם, ודאי בולע מן החמץ וצריך הגעלה, או לערות עליו מים רותחין, והוי ליה ככלי ראשון שכך היתה בליעתו.
<h2>דף ל:</h2>
וכתב ה"ר אשר ז"ל שלא יאפו כל ימי הפסח בתנור שיאפו בו חמץ, מפני שריחא מילתא היא לכתחילה, ועוד שפעמים ישארו פירורי חמץ בתנור. וכן דעת הר"ש ז"ל.
ביב של חרש שאופין עליו חלות חמץ כל השנה, אין אופין עליו מצות בפסח אלא אם כן מלאן גחלים והסיק מקום שהיה מבשל בו החמץ. וכתב הר"ף ז"ל וז"ל ולאפות המצה תחת הטראפ"א אסור, ואף על פי שמניח גחלים לוחשות עליה, משום דאין האש שעליה שולט מיד (בעליות) [בעליונה] של מצה, ואתי לידי חימוץ. ויש מתירין כשמחממין אותה קודם, וגם טוענים עליה גחלים קודם, וגם מזה יש ליזהר דילמא אתי למיעבד בלא חימום (גחלים) [הטרפ"א ובלא הגחלים] עליה מתחילה כמו שרגילין לעשות בשאר ימות השנה. ולענין דיעבד צריך עיון שמא האור שולט במצה קודם שיעור מיל, ומכל מקום נכון להחמיר.
ודברים שהיה תשמישן על ידי האור, כגון שפודים ואסכלאות, שצריכין ליבון באור, אבל אין צריכין אחר הליבון הדחה, שהרי האש שרף הכל ולא נשאר אחר כן שום גיעול. ותמה על הבעל האזהרות שכתב צריכין ליבון והדחה. ויש אומרים דהוא הדין לסכין גדולה שראשה חד שצריך ליבון, לפי שפעמים עושין ממנו כעין שפוד. והרשב"א כתב דאפילו השפודין עצמן די להן בהגעלה, שלא (הצריכוה) [הצריכו] ליבון אלא לענין געולי גוים, משום דאיסורא בלעי, אבל לענין חמץ דהתירא בלעי אין צריכין רק הגעלה, דכי הוי איסורא לא הוי איסורא בעיניה. וה"ר משולם סתר דעתיה, דכיון שאם היה פסח בשעת הבליעה היה אסור, איסור בלע קרינא ביה. ונהגו רוב העולם בליבון השפודין. ובמחבת ברזל יש מצריכין בה ליבון, לפי שפעמים האש מלהטת בתוכה כשמטגנין בה, ויש אומרים שדינה בהגעלה כמו היורה שתשמישה על ידי האור. ושאלו לפני הר"מ על בית יד מעץ שבמחבת אם חוצץ בטבילה, והשיב דבר פשוט הוא לכל ידות שבכלים שאין עתידים לקצצן ולהסירם דלא חייצי, כמו מוכני בזמן שאינה נשמטת דלא חייצי, דהוי חיבור. והרשב"א ז"ל כתב כלי מתכת שנאסר מקצתו נאסר כולו, לפי שהוא מתחמם ביותר, וכשחם מקצתו חם כולו, ולא אמרו אלא לענין איסורו, אבל לענין הכשרו לא עלה לו הכשר עד שיכשיר את כולו, אם מגעילו צריך להגעילו כולו, ואם מלבנו עד שיתלבן כולו. וכל הכלים נכשרין אפילו לחצאין. כיצד, (לבון) [ליבן] שפוד עד מחציתו וחזר (ולבון) [וליבן] מחציתו האחר מותר.
ואם היורה אסורה מגיעולי גוים, אין ראוי שיגעיל בתוכה עד שיגעילנה וידיחנה יפה יפה. וההגעלה המובחרת להגעיל בכלי שאינו בן יומו וקודם זמן איסור חמץ שזהו קודם שש, ושירתיח המים קודם שיכניס בהן הכלי הכלים, ואם אינן רותחין כשמכניס שם הכלי ומשהא אתו עד שירתיחו אין בכך כלום, לפי שאינו פולט עד שירתיחו. ואף על גב דחמץ בפסח במשהו, לפני זמנו בנותן טעם, ונותן טעם לפגם מותר. אך המגעיל מו' שעות ולמעלה צריך להזהר שירתיח המים תחילה, ושלא ינוחו המים מרתיחתן בעוד שהכלים לתוכן, לפי שאיסורו במשהו. וצריך שתהיה היורה שבה מגעילן מוגעלת ומוכשרת. ויש פסקו דלמשהו פגום לא חששו. ועמידת הכלים אין לה שיעור, ובשהיה מועטת די אם המים רותחין מאד. והרחת שקורין פל"א שמכניסין בה הפת בתנור כל השנה, נהגו להגעילן או לקנותן חדשות. ואפשר לומר שאם ימרקנה הרבה יפה ויחמנה בתוך התנור הרבה שדי לו בזה, דכבולעו כך פולטו. וכלי שנשתמש במקצתו, אין צריך להגעילו רק באותו קצה, ומשתמש בו מצה.
וטעם ההגעלה, יש אומרים לפי שכח הרתיחה מפליט כל מה שבלע הכלי. ויש אומרים שהמים הרותחין הן כמו אש ששורף והמים נכנסים בכלי לשרוף ולאבד כל מה שבלוע בתוכו לפיכך צריך לדקדק שלא למהר [להוציא] הכלי, שיהיה פנאי אל הרתיחה ליכנס (ולשוף) [ולשרוף] כל מה שבלעו הכלים למפרע, ואחרי ההגעלה צריכין הכלים שטיפה והדחה בצונן כדי להעביר אותה זוהמה הנראית על פניהם, כמו שכתבנו למעלה.
כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהן חמץ בחמין בכלי ראשון, כגון קדירות ואלפסין, מרתיחן בכלי ראשון גדול, ואחר כך שוטפן בצונן, להעביר גיעולן מעליהן, ומשתמש בהן במצה. וכן הסכינים מביא הנצב אחר הלהב בכלי ראשון, שנועצים אותם בבשר בתוך היורה להוציאה במקום מגריפה, ועוד שחותבין בו לחם חם, ואחר כך שוטפן בצונן, להעביר גיעולן מעליהם, ומשתמש בהן במצה. כפות קטנות שעושין מן הקרנים, שנשתמש בהן קודם הפסח, אסור להשתמש בהן בפסח, ואפילו בהגעלה, לפי שהן נפסדין ברותחין, ויש לחוש שמא יחוס עליהם ולא יגעילם היטב. והר"ש ז"ל כתב דכבולעו כך פולטו, וכמו שחס עליהן כל השנה ואין מכניסין אותם בתוך כלי רותח שלא יתקלקלו ע"כ. ועץ פרור, הוא הכף שמנערין בו את הקדירה, צריך הגעלה ברותחין ובכלי ראשון, כגון (להניע) [להגיס] תבשיל של קטן או של חולה. וכפות של כסף או של בדיל, ודאי אין תשמישן בכלי ראשון, ואינן צריכות הגעלה בכלי ראשון.
כלי ראשון שרצה להגעילו, ולא מצא כלי אחר גדול ממנו להגעילו בתוכו, מקיף שפה של טיט על שפתו מבחוץ וממלאהו מים עד שיגברו על שפתו ומרתיח המים בתוכו ודיו, ואחר כך שוטפו במים ומשתמש בו מצה. ועכשיו נהגו להחם אבנים גדולות ולתתת בתוכו כשהיא רותחת עד (שיגבורו) [שיגברו] המים הרותחין על שפתו ולחוץ. והיורה גדולה שמגעילין בה, נראה לומר שאין צריכה הגעלה, שכל מה שפולטת במים הוא נפלט ויבטל ברבוי המים והרותחין. ואפילו יבלעו הכלי מן המים אין בזה חשש איסור, והוי נותן טעם בר נותן טעם, שאם נחוש על זה נחוש גם כן שכלי אחד בולע מן הראשון, ולא נוכל להגעיל במים רק כלי אחד, ויהיה צריך לשים מים אחרים כשיגעיל כלי אחר, ולא יספיק לו כל מימי הים.
כלים שנשתמש בהן חמץ בכלי שני, כגון קערות וכוסות, נותנין אותן בכלי שני גדול, ונותנין עליהן מים רותחין, ומניחן בתוכן עד שיפלטו, ושוטפן בצונן, ומותרים למצה. ואפילו לדעת רבני צרפת ז"ל שהורו דערוי ככלי ראשון, שהרי צקים מן הקערה להפוך התבשיל בלי כף, הלא ערה עליהם מכלי רותח גם כן להגעילן, וערוי ככלי ראשון בין לאסור בין (להתיר) [להיתר]. ואמנם צריך שיתן מים על שפתם עד שיגברו על כל גדותם כדי שיהיה כעין תשמישן, כי לפעמים ממלאין אותן עד שנשפכין על שפתם. ועכשיו נהגו להגעילן בכלי ראשון לעשות כעין תשמישן, כי לפעמים שואבין התבשיל בקערה מן הקדידה. מנהגינו עתה למרק הכלים מאד ולהדיחן יפה קודם הגעלה, כדי להסיר שמנן וזוהמתן מעליהן, ואחר כך מגעילין אותן. וכתב הראב"ד ז"ל שאין צריכין להוציאן משם אחר רתיחתן מיד, אלא אחר שינוחו מעט, ובלבד שלא יקרוש על פניהם הגיעול שיצא משם. ויהיה מודח במים יפה [יפה] עם החמימות. ובתר ההגעלה צריך למעבד להו שטיפה בצונן כדי להדיח הגעול מעליהן. ומאן דמחמיר ועביד להו שפשוף תבא עליו ברכה, פירוש מריקה בצונן אחר הגעלה ע"כ. ויש פוסקין שצריך שיזהר שלא תנוח היורה הגדולה שמגעילין מרתיחתה בעוד שהכלים בתוכה, שלא יחזרו ויבלעו מה שפלטו. וכל זה במי שיגעיל אחר זמן איסורו שאיסורו במשהו. כלי חרש שנשתמש בהן חמץ בחמין, בין בכלי ראשון בין בכלי שני, בין שהיו משוחין ושועין באבר בין שהיו חרש כמו שהן, אין משתמשין בהן במצה, אלא מניחין אותן עד אחר הפסח, דלא מהני בהו היסק, דילמא חייס עלייהו דילמא פקען. ולא דמי לביב של חרס שכתבנו שאם מלאו גחלים והסיקו שמשתמש בו מצה, דהתם הסיקן מבפנים ואלו הסיקן מבחוץ, (אם) [ואם] מסיקן מבפנים לא מסיק בהו שפיר, דחייס עלייהו דשכיחי (דפקעי') [דפקעי]. והראב"ד כתב דקדירות בפסח סגי להו בחזרתן לכבשן.
מאני דקוניא אסורין. פירש ה"ר יצחק ז"ל התוך זכוכית בתוך כלי חרש, אבל התוך עופרת יש לו דין כלי מתכת להתירו על ידי הגעלה בפסח. והר"ף ז"ל כתב מיהו נהגו העולם שלא להשתמש בשום כלי חרש ישן בפסח, וגם בכלי זכוכית ישנים היה אוסר רבינו יחיאל ז"ל, לא על ידי ערוי ולא על ידי הגעלה, משום דהוי תחילת ברייתו מן החול, והוי ככלי חרש שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, ואף על גב דאין משתמשין בהן אלא בצונן, משום שפעמים ששורין בהן פת ובולעין כמו כלי חרש ואינו יכול לצאת כלל. וכן אותן פלומי"ץ אסורין בפסח משום שפעמים שורין בהן פתן, פירוש אותן פלומי"ץ הן כוסות של מאני דקוניא עכ"ל הר"ף ז"ל. ותימה הוא דהא תניא באבות דרבי נתן כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין.
וכל כלי שנשתמש בו חמץ צונן משתמש בו מצה חמין חוץ מבית שאור ובית חרוסת שחמוצן קשה דאין משתמשין עד לאחר שיגעלו. וכתב ה"ר יצחק ז"ל ויש מחמירין אף בהגעלה לאסור, אך לא משמע כן. והר"ף ז"ל כתב בתוספות בשם ר"ת דלבסוף אסור אף בהגעלה. וכן נהג רבינו יחיאל לקנות מדוכה חדשה בפסח, ולא היה רוצה להשתמש בישנה אפילו על ידי הגעלה, משום דהוי בית חרוסת. והני מילי לענין פסח. אבל לשאר ימות השנה היה מתיר רבינו תם כל כלי שהוא אסור משום שמנינות של גוים בהגעלה. ובשם ה"ר טוביה מביונה שמעתי שהיה מתיר הישנות על ידי הגעלה וקליפה שמקלפין אותן בכלי אומנות של ברזל. וטוב להחמיר כדברי רבינו יחיאל לקנות חדשים היכא דאפשר. וכתב ה"ר (משה) [מאיר נ"ע] על כוסות של כסף שתשמישן בצונן, אם ידוע שאין משתמשין [בו] אלא בצונן לא בעי הגעלה, אמנם העולם נהגו להגעילן, לפי (ששופכן) [ששופכין] לפעמים לתוכן יין חדש ומרותח, ואל תטוש תורת אמך.
כלי חרש שנשתמש בהן חמץ בצונן, משתמש בהן מצה בצונן, חוץ מבית שאור ובית החרוסת, מפני שחימוצן קשה. וכתב הבעל ההשלמה ז"ל דהאי דנקט שנשתמש בהן חמץ בצונן לאו דוקא, דהוא הדין אפילו נשתמש בהן בחמין שמותר להשתמש במצה בצונן, והאי דנקט בצונן [רבותא קמ"ל, דאפילו הכי אין משתמשין בהן מצה אלא בצונן, משום דכלי חרס בלעי אפילו בצונן], כדאמרינן גבי יין נסך פעם ראשון ושני אסור. וצריך לבאר דוקא בתשמיש לח של חמץ, אבל ביבש מותר להשתמש בו מצה אפילו בחמין, כדמוכח מיין נסך. אמנם (דיין) [כיין] נסך דאפילו בצונן בלע, ולא (ביין) [כיין] נסך לגמרי, דאילו יין נסך מתוך חריפותו אמרינן דבלע (הרבע) [הרבה] ואסור להשתמש בו יין אחר כך אפילו בצונן, מה שאין כן בחמץ ובמצה. והריא"ג ז"ל כתב דהוא הדין דמשתמש בהן מצה בחמין, וכן כתב בעל ההשלמה ז"ל. וכן עריבות שלשין בהן כל השנה חמץ ומניחין אותו שם עד שיחמיץ, הרי הן כבית שאור, ואין משתמשין בהן בפסח, וכבר כתבנו למעלה שצריך ליתנן לגוי או לטוחן בטיט בשם (הר"ץ) [הר"ף] ז"ל. וה"ר יצחק ז"ל כתב שאם ירצה לתת לתוכן את המצות חמות, אפילו אם ניקרו אותן היטב לגמרי, צריך לתת מפה או סדין להפסיק בינם ובין העריבה ע"כ. אמנם אם עבר והניח שם מצה יבשה, אפילו נשתהא שם הרבה, ואפילו בבית שאור, ואפילו נשתמש בהן בחמין. אין שם חשש כלל לאסרו, ואפילו היה לחם המצה חם, לפי שאין דרכו להפליט כלל ולא לבלוע מפליטתו, ולא עוד אלא אפילו הונח לחם מצה על חלות לחם חמץ, אפילו חם בחם, לא יאסרוהו, שלא בלע ממנו כלל, אבל ראוי להרחיק מזה, לפי שזה דבר זר בעיני קצת העם, וראוי להחמיר בו מפני מראית העין ומכל כיוצא בו. והעיד רבי דוד ב"ר לוי ז"ל שראה מעשה בעיר נרבונא שהיו משימין לחם מצה כשהיו מוציאין אותה מן התנור חם בתוך עריבה שלשין בה בשאר ימות השנה, והתירוהו על פי חכמי העיר.
וכתב הרמב"ם ישראל וגוי שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל (הגיע) [והגיעה] שעה חמישית, הרי זה מוכרו לגוי או נותנו במתנה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. אומר הוא ישראל לגוי אם אתה לוקח במנה בא וקח במאתים, עד שאתה לוקח מגוי בא וקח מישראל, שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח, אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי עבר על לא יראה ולא ימצא.
נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ואמר לו אם לא פרעתי אותך מכאן ועד יום פלוני קנה החמץ מעכשיו, והיה אותו היום שקבע לו קודם הפסח, לאחר הפסח מותר בהנאה, לפי שמשהגיע זמן ולא פדאו נמצא שהוחלט לנכרי והרי הוא שלו. אבל אם לא היה הזמן שקבע לו קודם הפסח נמצא שלא הוחלט לנכרי קודם זמן הפסח ואסור כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. וכן אם לא אמר לו קנה מעכשיו, לפי שלא היה רק אסמכתא דלא קניא, כן דעת הרמב"ם ז"ל. והראב"ד כתב שאם אמר לו קנה מעכשיו אפילו שלא היה הזמן שקבע לו עד אחר הפסח אינו עובר, ואם היה הזמן קודם הפסח אפילו לא אמר לו מעכשיו אינו עובר, שאין דין אסמכתא לגוי. וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו והרהינו אצלו, לא מבעיא אם אמר לו קנה מעכשיו עד יום פלוני והגיע הזמן קודם הפסח דודאי אסור שהרי נחלט ביד הישראל, אלא אפילו לא היה הזמן עד לאחר הפסח, כיון דהרהינו הגוי אצלו הרי הוא בידו וברשותו בתוך הפסח, שהרי אם נגנב או נאבד חייב לשלם כדין מלוה על המשכון. ויש אומרים שאין לנו לקנסו כל כך לאסור אחר שאינו שלו, שהרי חמץ דגוי הוא, אבל ודאי עבר על לא יראה ולא ימצא, וכן כתב הבעל ההשלמה ז"ל.
ומצאתי כתוב בשם הר"ש ז"ל אשה שלותה ככר מחברתה קודם הפסח צריכה לפרעה אחר הפסח, ואין אסורה משום חמץ שעבר עליו הפסח, הואיל ולא היה בעין בשעת ביעור חמץ, ויש בה משום גזל ומשום לוה ואינו משלם, שהרי שנינו דבי רבי ינאי יזפי (פרי) [פירי] מעניים בשביעית קודם זמן הביעור ופרעי ליה בשמינית ואמר רבי יוחנן יאות עבדין.
<h2>דף לא:</h2>
נפלה עליו מפולת, אם הוא תחת הארץ ג' טפחים או יותר הרי הוא כמבוער וצריך לבטל בליבו.
<h2>דף לג.</h2>
כתב הר"ף ז"ל ועל הדגן שצמח מלחלוחית הארץ שקורין גירמינ"י, אומר רבינו יחיאל ז"ל שזהו חמץ גמור, דהיינו דקאמרי פרק כל שעה המחמיץ במחובר, שפעמים (שהחמיץ) [שהחמוץ] בא בעוד שהתבואה מחוברת מחמת רוב גשמים שיורדים בעת הקציר, ופעמים שבא בתלוש. ואם ימצא אותו מעורב יברור אותו יפה שיהא ששים מאותו שלא צמח, ואף על גב דהוי יבש ביבש, משום דיהיב טעמא בשעת אפיה, וגם צריך שתהא האפיה קודם הפסח, דאי בפסח אפילו כל שהוא אוסר, על כן טוב להזהר שלא יהיה בו כלל מאותו צמח מעורב בתבואה, לפי שלפעמים אופין מצות תוך הפסח. ולא דמי לבשר מליח ישן שאוכלין בפסח, דהתם אפילו נשאר מעט חמץ בעין על הבשר מכל מקום הרי מעבירים אותו כשמדיחין הבשר כדי לבשלו, אבל כשהוא מעורב בתוך התבואה אותה חטה שצמחה הרי היא לעולם שם לפי שהיא מתערבת בתוך הקמח בשעת הטחינה ושוב אי אפשר להפרידה. ועל זה אין לאכול בשר מליח צלי בפסח אם לא ידיחו אותה קודם.
<h2>דף לה.</h2>
אין אסור משום חמץ בפסח אלא ה' מינין מדגן, והן שני מיני חטה ואלו הן החטה והכוסמין, ג' מיני שעורה ואלו הן שעורה ושבולת שועל ושיפון. אבל שאר מינין כגון אורז ודוחן ופולין ועדשים ושאר מינין אפילו לשן ברותחין (וכסן) [וכיסן] בבגדים עד שנתפח כבצק שהחמיץ מותרין באכילה, שאין זה חימוץ אלא סרחון. ולפיכך נהגו לאכול תבשיל של אורז שהוא ארו"ש בפסחין. ואלו (שנזהר) [שנזהרין] ממנו מטעם שמא יהיה בו גרגיר חטה מעורב שלא יכירנו. והר"ף ז"ל כתב כי מימי רבותינו הקדמונים נהגו (אסור) [איסור] בכל מיני קטנית, ולא מחמת חמוץ, (ולא) [דלא] טעו בדבר שהתינוקות יודעין, דאמרינן בפסחים בהדיא דאינן באין לידי חמוץ, אלא מטעם גזירה היא, דכיון דקטנית מעשה קדירה הוא ודגן נמי מעשה קדירה הוא כדייסא, אי הוה שרית קטניתא אתי לאחלופי בדגן, דאידי ואידי מעשה קדירה הוא, וגם (מדי) [מידי] דמדגן הוא כדאיתא פרק השוכר דקרי לקטנית מעשה דמדגן. וגם יש מקומות שרגילין לעשות מהן פת כמו מחמשת המינין ולכך אתי לאחלופי. ומנהג גמור הוא להזהר בכל מיני קטנית הנקרא ליגו"ם כגון אורז ודוחן ופולין ועדשים וזרעונים ודומיהן. וגם חרדל נכון הדבר לאסור מטעם זה משום דהוי (מדי) [מידי] דמדגן, ואף על גב דתלמודא שרי אפילו אורז, דשמא היינו דוקא בימיהם שהיו כולם בני תורה ובקיאין בהלכות אסור והיתר, אבל עכשיו שאין בני תורה גזרו דלמא אתי לאחלופי, וכן עמא דבר, וכן נראה להר"ף ז"ל. וה' מיני דגן שאמרו אם לשן במי פירות בלתי מים כלל אין מחמיצין אבל מסריחין ומותרין באכילה. נ"א ואין חייבין עליו כרת. והר"ש כתב דנהי דאין חייבין על חמוצם כרת, ומכל מקום אסור באכילה, דנהי דחמץ גמור לא הוי, נוקשה בעיניה הוי. ונראה מזה שצריך להזהר מאד כשלשין בפסח בשמן ודבש ובשאר משקין אפילו בלא מים שאין ראוי להקל בהן לשהותן בעיסה שלא יבואו לידי חמוץ נוקשה בעיניה. ואם נתערב בהם מים כל שהוא הרי אלו כחמוצין. ומי הפירות הן יין ודבש ואפילו דבש דבורים וזיתים ותפוחים ורמונים וכיוצא בהן משאר יינות ומשקין.
<h2>דף לה:</h2>
אין אדם יוצא ידי חובת מצה אלא אם כן אכלה מאחד מה' מינין, שנאמר לא תאכל עליו חמץ וכו', דברים הבאין לידי חימוץ אם אכלם מצה יוצאין בהן, אבל לא מדברים אחרים. עשה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו.
<h2>דף לו.</h2>
וכתב הראב"ד ז"ל שאין נותנין בעיסה מלח ותבלין דכרותחין דמו, ואם נתן עד שלא יהא נאכל מחמת מלחו נאסר באכילה, כמו מצה שנילושה ברותחין, ואם נתן בה מעט מלח אם תאפה מיד מותרת באכילה, אבל לכתחילה לא יתן. ובמצה של מצוה לא יתן כלל, ואם נתן אינו יוצא בה ידי מצה דבעינן לחם עוני, וזו מצה עשירה היא ע"כ. וצ"ע אי מקריא מצה עשירה משום מלח. ויש מתירין, וסמכו על אותה ששנינו חלות תודה ורקיקי נזיר דאמרינן עשאן למכור בשוק יוצא בהן, ובהנהו ודאי יש מלח משום על כל קרבנך תקריב מלח. והראב"ד הגיה על זה (ואומר) [ואמר] א"א לא נאמר כן אלא לזריזים שהיו אופין אותה מיד ע"כ. ועכשיו נהגו שלא לתת שום מלח לא בשל מצוה ולא באחרות, ואין ראוי לשנות המנהג. וכן אין ראוי להקל במה שהחמירו הקדמונים שלא לעשות הלחמניות שקורין פאנדא"ש או פלאונ"ש.
ואין לשין מצה זו ביין ושמן ודבש משום לחם עוני כמו שביארנו. ואם לש ואכל לא יצא, ואפילו על ידי מים. ונהגו שלא לעשות מצה עשירה כלל בב' ימים ראשונים, דלא אתי לאחלופי בה ולמיכל מינה מצות חובה.
ומותר ללוש העיסה ביין ושמן ודבש או חלב או (לקטוף) [לקטף] בהן. וביום ראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד, לא משום חמץ, אלא משום לחם עוני, שצריך להיות זכרון ללחם עוני ביום ראשון. ומצה שלשה במי פירות חוץ מיין ושמן ודבש וחלב, יוצא בה ידי חובתו שאינה מצה עשירה בכך. ונראה מדעת הרמב"ם ז"ל שיוצאין במצה מתובלת. וכן נהגו ללוש במי ביצים דכמי פירות הן, וכן כתב בתוספות.
<h2>דף לו:</h2>
ואין יוצאין בפת סובין ולא בפת מורסן, אבל לשין קמח בסובו ומורסנו ויוצאין בה. וכן פת נקיה ביותר (יוצאו) [יוצאין] בה, ואין אומרים אין זה לחם עוני, וכן פשט המנהג לעשות להתנאות במצות.
וכתב הראב"ד ז"ל בדרשה שראוי לעשות מצות של מצוה רקיקין וקטנים, לא עבים וגדולים, שאין זה לחם עוני. וה"ר יצחק ז"ל כתב ונהגו העולם לעשות ג' מצות של מצוה מעשרון אחד, זכר לחלות תודה שהיו באות ג' ג' מעשרון אחד. והר"ף ז"ל כתב ומיהו אם בני הבית מרובין יכול להוסיף, רק שלא ילוש יותר מעשרון ביחד, וכמו כן לא יפחות מעשרון לג' מצות. ולא ימדוד העשרון ביום טוב, ואף על גב דאמרינן בביצה [כ"ט ע"א] מודדת אשה קמח לעיסתה ביום טוב כדי שתטול חלתה בעין יפה, מכל מקום עכשיו אין שייך עין יפה, שהר אין אנו מפרישין חלה רק משהו, ולא אחד ממ"ח כמו שהיו רגילין, אם כן אסור עכשיו ביום טוב. וכיצד יעשה לכוין אותו עשרון, ילוש אותו בב' פעמים, בכל פעם מעט יותר מחצי עשרון, מאומד בלא מדידה, ואחר הלישה מצרפן יחד.
לפי הגמרא נראה שאין ראוי לעשות פת עבה טפח, ואפילו מצה שאינה של מצוה, עד אחר בעור חמץ, דאתקש לפסח, דאמרינן לא תשחט על חמץ, לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים. ויש להשיב על סברא זו מהא דאמרינן חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצאין בהן, עשאן למכור בשוק יוצאין בהן, ומפרש טעמא בגמרא דכי עשאן למכור בשוק אמלוכי אמליך אי מזבנינא מזבנינא ואם לא נפיקנא בהו אנא, ונמצא שתחלת עשייתן לשם מצוה, וזה ודאי קודם זמן הבעור עשאן, שהרי אין מביאין תודה בי"ד מפני החמץ שבה, ואפילו הכי עשאן למכור בשוק יוצא בהן.
<h2>דף לז.</h2>
אסור לעשות צורות בפת, שלא ישהו עליהן ויחמיצו. ואפילו בדפוס, שלא יראוהו אחרים ויעשו שלא בדפוס. וזה שאנו נוהגין לעשות כעין מסרק לא לצורות אנו עושין רק לשנותו משאר הפת של כל השנה, וכדי שתאפה יפה. והר"ף ז"ל כתב מיהו אומר ריצב"א דקיימא לן כרבי יוסי דאמר עושין סריקין המצויירין כעין רקיקין דאז אין לחוש לחימוץ בציורין, ועל זה סמכו העולם לצייר המצות שעושין כעין רקיקין.
ונהגו לעשות סימנין לאותה שנילושה ראשונה, וכן לשניה וכן לשלישית וכן לכולם, כדי שיקדים הקודמת לברכה, שהמצוה בה בראשונה, כדאמרינן גבי קופות של תרומת הלשכה שכותבין בהן אב"ג להכיר הקודמת שמצוה בראשונה. וצריך ליזהר לאפותן כסדר עשייתן ראשונה ראשונה, שאם לא כן מה תועיל קדימת עריכתן. וכשאופות שתים ושלש נשים בתנור אחר צריכות ליזהר שיהא סימן לכל אחת במצה שלה שלא יתחלפו, דקיימא לן דמצה גזולה אין יוצאין בה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ולפיכך טוב ללמדן לומר כל מי שתגיע מצה בידה בשגגה או באונס תהא שלה. וכן כתב הר"מ נ"ע וז"ל אם הוחלפו המצות של זו (בזה) [בזו], כל אחת תתן לחברתה במתנה את שלה ודי לה בכך.
ויוצאין במצה נא כלומר שלא נאפית כל צרכה, ובלבד שלא יהו חוטי בצק נמשכין ממנה כשפורסין אותה. וראוי להזהיר מאד לאלה שעושין חררות בפסח ברמץ כדי שישמרו אותן יפה, לפי שקרוב הדבר מאד לבא לידי סידוק ושאור, ולפי שאין כל הנשים זריזות ובקיאות ולא כל העצים שוין, ראוי למחות בידן שלא לעשות כלל.
<h2>דף לח:</h2>
ומצה זו צריך שתהיה משומרת לשם מצוה. ואין לשין אותה לא שפחה ולא גויה, ואפילו ישראל עומד על גביהן ואומר להן עשו לשם מצוה, משום דנכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד. ואין נותנין בה לא מלח ולא תבלין, ואפילו מעט, ואם נתן לא יצא, לפי שאין דרך עוני בכך.
<h2>דף לט:</h2>
ונהגו שלא לעשות מורסן כלל לתרנגולין, שלא ישכח וישהה הילוך מיל. ואפילו לחלוט להן אסור, שמא לא ירתיח המים יפה. ואם ירצה ללוש להן יעמוד עליהן ויאכלו מיד, ויזהר שלא ישהה שיעור הילוך מיל. וכל זמן שהן מנקרין בו או שהוא מהפכו בידו אינו מחמיץ, וכשיפסקו ישטוף הכלי יפה במים וישפוך במדרון.
ויש נשמרין שלא לאכול דבש בפסח אם לא יראו רדייתו מן הכוורת לפי שפעמים מערבין בו חמץ. וה"ר יצחק ז"ל כתב נראה דאסור לא שנא בעיניה ולא שנא על ידי תערובת. מיהו אותו דבש שמוציאין מן הכוורת מיד נראה להתיר, אך נראה לאסרו דילמא אתי לאחלופי. ומהאי טעמא נראה לאסור התאנים שרגילין לערוב בהן קמח סולת כשמתקנין אותן, אף על גב דהרבה תאנים יש שאין בהם סולת, דלמא אתי לאחלופי ע"כ. וגם כן יש נשמרים שלא לטחון החטה עד שיבררו אותה מאכילת עכברים, ויש רוצים להתיר משום דהוי כמו מי פירות. וכתב ה"ר יצחק מיהו קצת קשה לדבריהם דהא תנן לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני (שמחמצין) [שמחמיצין], אלמא לא חשיב לחלוחית הפת מי פירות, והוא הדין אכילת עכבר, דאין לחלק. וכן ראוי לומר במי משקה היוצא מן החי כגון חלב בהמה גם כאן אינו כמי פירות אלא ודאי מחמיץ, וכן דעת הראב"ד ז"ל. ועוד כתב ה"ר יצחק דמי פירות אין מחמיצין משמע מי פרות דוקא קאמר, מדלא קאמר אין מחמיצין כי אם מים, ועוד איכא למיחש טפי גבי אכילת עכבר, לפי שאחרי כן מערבים מים בשעת הלישה, והא דמי פירות אין מחמיצין היינו דוקא במי פירות לחודייהו בלי תערובת מים, כדפירש רבינו תם פרק כל שעה.
אין מבשלין חטים במים ולא קמח, ואם בשל הרי זה חמץ גמור, והוא שנתבקעו, אבל מבשלין הפת והקמח הקלוי. אבל מה שנהגו קצת מן הקדמונים לאפות קמח לתוך קדירה, או שממלאין שק קטן קמח ודוחקין אותו יפה יפה וקושרין פיו ונותנין לתוך מים חמין רותחין ומשהין אותו עד בשול, או ממלאין קדירה קמח ונותנין בתנור עד כדי שתאפה ועושין מאותו הקמח מאכל התינוקות, יש לפקפק (הזה) [בזה] המנהג, לפי שיש לחוש שמא לא שלט האור בכל חלקי הקמח הדחוק ולא נאפה יפה יפה כפי הצורך, ועל כן באו חכמים גדולים אחריהם וגדרו הדבר ואסרוהו שלא לעשות כן.
דגן שנפל עליו דלף. כל זמן שהוא יורד טפה אחר טפה אינו בא לידי חמוץ, אבל כשפוסק אם (נשהה) [נשתהה] כשעור הרי זה אסור. ולשון הרי"ף ז"ל בזה קמח.
כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו, אין מבשלין הקמח שלו במים, שמא לא נקלה באור יפה. וכן לא למחי איניש קימחא דאיבשונא, פירוש לערב קמח בתוך התבשיל. בקימחא דאיבשונא, פירוש קמח של קליות שנאפו בתנור, דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חמוץ. וכן כשמוללין את הקדרות החדשות אין מבשלין בהן אלא מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה, אבל קמח קלי אסור שמא לא קלוהו שפיר ואתי לידי חמוץ. וכן אין קולין את הבצק בשמן על המחבת, אבל קולין את הפת. ומותר לבשל את הדגן או הקמח במי פירות. וכן בצק שלשו במי פירות וקלהו על המחבת הרי זה מותר. שמי פירות אין מחמיצין.
<h2>דף מ.</h2>
וכתב הראב"ד ז"ל שאם נמצאו בעופות אחר מליחתן חטים או שעורים, אף על פי שנתבקעו מעמיק על כל סביבותיהם וחותך ומשליך וכל העוף מותר, פירוש ולא סגי ליה בקולף את מקומו אחר שאיסורו במשהו, ובסביבותיו דוקא הוא דאיכא למיחש לאותו משהו, וה"ר משולם כתב וחטים דאכלי התרנגולין אי משתכחי בבשולא או בבשר מליח אסרינן ליה דלא הוה עכול. ה"ר יצחק ז"ל כתב אף על גב דלגבי (טעמ') [טומאה] הוי עכול בכל שהוא אם נתבשל אף בצליה או במליחה, הריב"א והר"ח וכמה גדולים עמהם מתירין אותה על ידי קליפה, והר"ף ז"ל ורבותינו מאייבר"א אוסרים אפילו על ידי מליחה וכן ה"ר טוביה. אך רבינו ברוך מתירו במליחה ואוסרו בצליה דאינו מפעפע בלא רוטב, דלא שייך מפעפע כי אם בחלב או בשומן כדאמרינן פרק גיד הנשה [חולין צ"ז ע"א] שאני חלב דמפעפע. ומכל מקום בצליה שלנו אסור לפי שמוליך ומביא כשהופכים השפוד ומוליך הטעם בכולו כמו על ידי רוטב. ומהאי טעמא אפילו יש בשפוד כמה עופות כולן אסורין, אבל במליחה שאינו זז ממקומו לא שייך האי טעמא, ולפיכך מותר אפילו אותו עוף עצמו על ידי קליפה עד כאן.
וצריך אדם להזהר בחטים שאוכל מהן בפסח, שלא יבא עליו מים אחר שנקצר, שלא יהיה בו שום חמץ. דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים, כשם שאסור לאכלו, כך אסור לקיימו, אלא מוכרו לישראל ומודיעו שיאכלנו קודם הפסח, שמא ישמרנו תוך הפסח. ואם ימכרנו לגוי ימכרנו מעט מעט, כדי שיכלה קודם הפסח, שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל.
תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים, אם נתבקעו, כל התבשיל אסור באכילה. והראב"ד ז"ל כתב דדוקא [אי] לא משתכחי בהאי בישולא אלא תרי שערי הוא דלא אסרינן ליה אלא בנתבקעו ממש, אבל תלתא ודאי (הוי) חזקה היא דאיכא טובא ושמא נתבקעו. והוא הדין בתולעים ובנמלים שנמצאו בתבשיל, אם נשתכחו שלשה, חזקה דאיכא טובא, ואסרינן להאי בישולא, דבריה לא בטלה. ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפין אותן ואוכלין התבשיל, שאין הדגן שלא נבקע חמץ גמור מן התורה אלא מדבריהם. ואם נמצא זה בי"ד אפילו משעה ששית ולמעלה אין אוסר אלא בששים, כיון שאין בו איסור כרת. כך כתב הבעל התרומה ז"ל. וכן כתב ה"ר יצחק ז"ל שאינו חייב כרת אלא הז' ימים בלבד. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכן כתב ר"ף ז"ל וז"ל (ודברים) [ורבים] שרוצים לומר דחשיב זמנו ליאסר במשהו מו' שעות ולמעלה. ומיהו קבלתי מרבותי בשם ריב"א ז"ל דלא חשיב זמנו ליאסר במשהו אלא שבעה ימי הפסח, דהיינו מתחלת ט"ו עד סוף הפסח, דאז הוי בכרת, אבל מו' שעות ולמעלה, אף על גב דאיכא לאו, מכל מקום אינו אוסר במשהו כי אם בנותן טעם. וראיה מההיא דרב דאמר כרבי יהודה בחמץ לאחר זמנו בלאו, ואפילו הכי קאמר רב דוקא בזמנו הוי במשהו בין במינו בין שלא במינו, אבל שלא בזמנו במינו במשהו שלא במינו בונתן טעם, כדקאמר פרק כל שעה [ל' ע"א], אלמא משוי רב חמץ שלא בזמנו לשאר איסורין, אף על גב דסבירא ליה לרב חמץ שלא בזמנו בלאו כרבי יהודה. הלכך לדידן דסבירא לן כרבי יהודה מקודם זמנו בלאו כדמפורש, מכל מקום לא יאסר במשהו כי אם בנותן טעם גם במינו כשאר איסורין לדידן דקיימא לן שאר איסורין בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם. ומהאי טעמא יש להתיר המצה שמוצאין בה חטה או שעורה כיון שנאפית קודם הפסח מבעוד יום של ערב הפסח, ואף על גב שנאפית לאחר שעה ששית כדמפרש לעיל. וכן צלי שנצלה בערב הפסח מבעוד יום יש להתיר מטעם זה. ומיהו אם חזרו וחממו אותה מצה בעוד החטה בה (אין) [או] הצלי משנכנס יום טוב אסור וחוזרת ונותנת טעם בזמנו דהוי במשהו, דאף על גב דכל אותו שהוא נבלע מבעוד יום אינו חוזר וניעור, שכבר נתבשל מבעוד יום, כיון שהחטה עודנה במצה או בצלי משנכנס יום טוב נותנת טעם בצלי משהו מיהא בעלמא על ידי חמום. ומיהו חמום דכלי שני אין לחוש. אבל אם נאפית תוך הפסח רבינו טוביה אוסר אפילו שאר המצות שנאפו עמה בתנור, משום דריחא מילתא היא, אבל לפי דבריו נראה שאם נאפו בכירה דאין אוסרין רק אותה שנמצאת בה החטה, דאין אומרים ריחא מילתא אלא בתנור שהוא מכוסה, ואפילו אותן הנוגעות בה שם. ורבינו יחיאל היה מתיר אותה מצה על ידי קליפה משום דחמץ אינו מפעפע. ונראה לאסור אותה מצה ולהתיר האחרות אפילו בתנור. עכ"ל הר"ף ז"ל.
אף על גב דאמרינן התם מותר ללתות חטים בפסח, עכשיו נהגו העולם (אסור) [איסור], ואין להתירם, לפי שאין אנו בקיאים בה. ואשה שפה על בשרה מורסן יבש בבית המרחץ, ואף על פי שהמים טופחין על בשרה.
ומצוה מן המובחר לעשות מצה מדגן שנשמר שלא יבא עליו מים מעת שנקצר. ויש אומרים שאין צריך רק שישמור בשעת טחינה ולישה, וכן פשט המנהג ברוב. וכן כתב הר"ש בעינן שימור לשם מצוה, ונוהגין לשלוח שם ישראל אחר הריחים להיות יושב ומשמר שנאמר ושמרתם את המצות (בענין) [בעינן] שמור לשם מצה. ואין ישראל צריך לעמוד שם אלא עד שיטחן לפי מה שהוא צריך לג' מצות של לילה ראשונה שהן חובה וצריכות שמור לשם מצה, אבל השאר אינן צריכות. ואם אין ישראל עומד על גבה מותר. ואפילו ליקח סלתות מן השוק שפיר דמי, ואין לחוש שמא יערב מחמצן לתוך הקמח, הואיל ולאחר כך מנהג העולם שמרקדין אותו בנפה, שאם יש חמץ הנפה קולטתו ע"כ.
<h2>דף מ:</h2>
אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת, אם יש בו מים, ואם נתן ישרף מיד, אבל לתוך החרדל יאכל (מידו) [מיד]. מותר לתת תבלין ושומשמין וקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק.
מים שרוחצין בהם הידים והעריבה אחר שלשו בה שופכין אותן במקום מדרון שלא יתקבצו במקום אחד ויחמיצו.
<h2>דף מב.</h2>
ואין לשין לא בחמין, ולא בחמי (חמין) [חמה], ולא במים שנשאבו בו ביום, אלא במים שלנו. ואם עבר ולש באחת מכל אלה הפת אסורה. פירוש שלנו בלילה ונתקררו בקדרות, לפי שביומי ניסן עדיין המעיינות חמין כדאמרינן בפסח שני בימות הגשמים החמה מהלכת בשיפולי הרקיע, והמעיינות חמין, כלומר שמהלכה ארוך תחת הארץ והלילות ארוכות ומחממת כל המעיינות אשר בבטן הארץ. ולפי זה הטעם יש אומרים כי אין הקפדה רק במימי הבורות והמעיינות שהן סמוך לזמן יציאתן מן המקור, אבל למימי נהרות המושכין דרך יום או יומים אין להקפיד כל כך כי כבר נתקרר הזמן. ואין זה כלום, שאף במימות אלו הכה עליהן חום השמש ביום וחממן.
ומים שלנו, לשון הגאון ז"ל דמותבי ליה תותי (ככבי) [כוכבי]. נראה לדעתו שצריך להעמיד המים במקום מגולה, לצנן המים. וה"ר אשר ז"ל כתב טעם לדבר כי כל הבריות הן מד' יסודות אש ומים רוח ועפר, והמים גם כן מארבע יסודות אלא שיסוד המים רבה על השלשה, תדע שכן כי בימות החורף מעלין (הכל) [הבל] מפני יסוד האש שבהן, אבל בימות הקיץ מפני הבל העולם אין הבל המים ניכר, כמו שאין הבל פי האדם ניכר בקיץ כי אם בחורף. וכן שנינו בספר יצירה (כתב) עשר ספירות בלימה. ותנן אין מוציאין אש לא מן המים וכו', ושמעתי שממלאין כלי זכוכית מים ומעמידין אותו בשמש בצהרים במוך אחוך והאש יוצא מכלי זכוכית, הרי מצינו שיש במים יסוד הארץ, וכיון דמשום חמימות שיש במים קאסרינן, לא שנא ביום ראשון ולא שנא בשאר ימים, אין לשין אלא במים שלנו עכ"ל. בזה נראה שאם לא נשתהו שם עד כדי שיחמו המים בחום השמש, אבל אם ימצאו צוננין בדיעבד מותר ללוש בהן לכתחילה.
אין לשין תחת השמש ולא תחת הרקיע ביום המעונן, אפילו במקום שאין חמה זורחת, דיומא דעיבא כוליה שמשא. ולא תניח העיסה ותתעסק בדבר אחר. והלש והאופה צריך שני כלים, אחד לקטף ואחד לצנן הידים, כמו כלי מלא מים, או כלי מתכת הצוננין, או אבנים של שיש שהן צוננין. ואם עבר ולש תחת השמש או בלתי (צונן) [צינון] הידים, או שעשה עיסה יותר משיעור חלה הפת מותרת. והראב"ד והר"מ ז"ל נראה שאוסרין. ור"ש ז"ל מתיר הפת בכולן חוץ מבחמין, וזה גם כן באכילה אבל בהנאה הכל מותר. והריא"ג ז"ל כתב שכל זה לא נאסר אלא במצה של מצוה, אבל בשאר הימים הכל מותר. והגאונים ז"ל ורוב החכמים הסכימו שאין חילוק בין יום ראשון לשאר הימים בכל אלה שהם משום חשש חימוץ, כי גם בשאר הימים נאסר החמץ, ולא (חלקו) [חילקו] בין יום (א') [ראשון] לשאר הימים רק במצה עשירה.
וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל שאם שכח או נאנס ללוש במים שלא לנו כל הלילה אלא רוב הלילה, אין לאסור על כך, וקרוב להתיר זה אפילו לכתחילה בשעת הדחק. וכן אם לא לנו כלל, אף על פי ששהו משנשאבו יום אחד או רובו, אין ראוי לאסור הפת בדיעבד, אבל אין ראוי לפרסם הדבר בפני הנשים ועמי הארץ שלא יפרצו גדר ע"כ. כתב ה"ר יצחק ז"ל כי יש מחמירין לשאוב המים בין ביום בין בלילה. והר"ף ז"ל כתב כי יש מחמירין לאסור כשנשאבו מבעוד יום, אף כי לנו אחרי כן כל הלילה. ומיהו מדלא הזכיר כי אם הלינה, שמע מינה דאין לחוש מתי נשאבו, רק שלנו כל הלילה לכתחילה או רוב הלילה לכל הפחות, ושיהיה אותו רוב אחרון של לילה, כדי שיהיה עמוד השחר בכל הלילה. ונכון להזהר להמתין ללוש עד אחר שיאור היום הרבה פן יטעו באור הלבנה. וה"ר יצחק ז"ל כתב ואני אומר שלא (נתנה) [ניתנה] תורה למלאכי השרת, ועוד דהוה ליה למיתני שלנו כל הלילה אלא אין לינה אלא מחצי הלילה עד עמוד השחר. והטעם לפי דעתי משום דרוח צפונית מנשבת עד הבוקר. ומים שלנו שנתערבו במים שלא לנו, התירם (רבי) [רבינו] יהודה, אחרי שנתבטל ברובא קודם הלישה כגון חד בתרי. ואם לש אדם במזיד קודם היום, המצות ישרפו. וכתב הר"ף ז"ל או יאכלם או ימכרם לגוים קודם ד' שעות של י"ד. וה"ר יצחק ז"ל כתב שאם לא ימצא מים שלנו, (שלא ילוש) [ילוש] במים שלא לנו, אכן אם נתחלפו מים שלנו במים שלא לנו בשוגג נראה דמותר, שלא אסרו אלא בעברה ולשה. וטוב שלא להוליך המים בחמה או תחת הרקיע ביום המעונן, אלא אם יכסה המים במפה. ונראה כי אין לחוש רק להשהות זמן מרובה. אך ר"ף ז"ל כתב מכל מקום טוב ליזהר אפילו שעה אחת.
ותערובת חמץ בדברים הנאכלים חייב לבער, ואם לא בערו עובר משום בל יראה ובל ימצא, כגון המורייס וכותח הבבלי ודומיהן שעושין אותן מן קמח וכל כיוצא בדברים אלו מדברים הנאכלים, אבל דברים שיש בהם תערובת חמץ ואינן ראויין לאכילה מותר לקיימן. כיצד, עריבת (העבדין) [העבדנין] שנתן לתוכה קמח ועורות אפילו נתנן שעה אחת קודם שעת הבעור הרי זה מותר לקיימו, ואם לא נתן העורות ונתן הקמח שלשה ימים קודם שעת הבעור מותר, שהרי נפסד והבאיש, תוך ג' ימים חייב לבער. וכן הקילור והרטיה והאספלנית והטריאקא שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח, שהרי נפסדה צורת החמץ. ואף על פי שמותר לקיימן אסור לאכלן עד אחר הפסח, ואף על פי שאין בו חמץ אלא כל שהוא. זהו דעת הרמב"ם ז"ל. ודעת הראב"ד ז"ל שמותר אף באכילה תוך הפסח כיון שכבר נתבטל קודם זמנו, ודוק. בתשובה שאלה.
וכתב הרמב"ם ז"ל בגדים שכבסו אותם בחלב חטה, וכן ניירות שדבקו אותן בחמץ, וכן כל כיוצא בזה, מותר לקיימן בפסח ואין בהם משום בל יראה ובל ימצא, שאין צורת חמץ ניכרת בהם.
<h2>דף מג.</h2>
האוכל ערוב חמץ כזית בכדי אכילת פרס לוקה מן התורה, אבל אין כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין עליו אלא מכת מרדות. וכן האוכל מן החמץ עצמו הרי זה אסור מן התורה, ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשעור שהוא כזית. והאוכל פחות פטור, אף על פי שאיסורו במשהו, אינו חיב אלא מכין אותו [מכת] מרדות. וכן האוכל חמץ בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות. והאוכל מתחלת שעה שביעית לוקה.
<h2>דף מה.</h2>
ובצק אשר בשולי החבית. אם נתנה ל' יום קודם הפסח מותר, לפי שכבר נתייבש קודם הפסח, אבל תוך שלושים יום יש לחוש. ובצק שהכסיפו פניו, יש לחוש דשמא הלכה כרבי מאיר דאסר, ומי שאינו בקי בזה, וכן בצק החרש שהיה קשה כחרש שעורו משהניח העיסה והלך אדם מיל. זה לשון ה"ר יצחק בצק שבסדקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד, והוא במקום שאין עשוי לחזק, דהיינו בדפני העריבה, חייב לבער. היו שני חצאי זיתים במקום העשוי לחזק בשני מקומות, וחוט של בצק ביניהם, רואין כל שאילו ינטל החוט נטלין עמו חייב לבער, ואם לאו אין חייב לבער. במה דברים אמורים בעריבה, אבל בבית אף על פי שאם ינטל אין ניטלין עמו, חייב לבער, לפי שפעמים מקבץ אותן. והר"ף כתב בשם רבינו יחיאל מפרי"ש ז"ל דאיכא חלוק בין כלי לבית כדקאמר בירושלמי הכלי מצרף, ולא קאמר דבית מצרף, ולכך איכא חשש אשפתא דאגנא בפחות מכזית כיון שאינו עשוי לחזק, לפי שהכלי מצרף, ולכך אף על גב דליכא כזית במקום (אחר) [אחד] כיון דאיכא כזית בין הכל חייב לבער, לפי שהכלי מצרף כאילו היה כל הכזית במקום אחד וחייב לבער. ולכך אותן עריבות שלשין בהן חמץ כל השנה, אין לסמוך על שרוחצין אותן בחמין ומנקרין אותן מן החמץ, כי אי אפשר לנקר כל כך שלא ישאר בהן חמץ כדי לצרף להיות חמץ ככזית בין הכל, והכלי מצרף כדמפרש לעיל, אבל צריך ליתנם לגוי במתנה עד לאחר הפסח או לטוחן בטיט ע"כ. והלכך ראוי להזהיר הנשים למרק ולשטף יפה העריבות, ואף על פי שאין משתמשין בהן במצה
<h2>דף מה:</h2>
מלוגמא שנסרחה וכן פת שעיפשה עד שנפסלה מלאכול לכלב אין חייב לבער.
<h2>דף מו.</h2>
והלש ביום טוב של פסח בזמן [הזה] שכל עיסותינו טמאות, כיצד הוא עושה, שהרי אין להפרישה בעיסה, לפי שאי אפשר לו לשרפה, שאין שורפין קדשים ביום טוב. ולהניחה אי אפשר, שמא תחמיץ ויעבור עליה בבל יראה ובל ימצא, הואיל ואי בעי מתשיל עלה. ולבטלה קודם שתחמיץ אי אפשר, לפי שאינה שלו. והכהן אי אפשר לבטלה, שעדיין לא הגיעה לידו. ולאפותה אי אפשר, דלא לעביד טרחא דלא צריך. אלא אין לו דרך לעשות אלא שילוש פחות מכשיעור, או אם ילוש כשיעור שלא יקרא לה שם עד שתאפה, וכשתאפה יברך ויפריש, ויניחנה עד לערב ותשרף. והלש פחות מכשיעור, לאחר אפיה יצרף הכל בסל ויברך ויפריש ויניחנה עד לערב ותשרף, ואשתכח דלא עביד טרחא דלא צריך, שהרי בשעת אפיה כל הלחם ראוי לאכילה. ואם יש כהן קטן ולש כשיעור יכול להפרישה ולתתה לו דקיימא לן אין חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאת מגופו באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה, וכיון שהיא מותרת לו יכול להפרישה מעיסה ולאפות לצרכו ואין בזה אפיה שלא לצורך. וכשמפרישה מברך להפריש תרומה, ומפריש חלת האור כמו שביארנו, ואומר הרי זה תרומה, ומניחה עד לערב, ולערב שורפה. ואחר שהפריש חלת האור אם יש שם כהן מפריש חלה אחרת בלא ברכה ונותנה לכהן, וזו מותרת לו אפילו לבעל קרי ולנדות ולזבות שאינה אלא לזכר בעלמא שלא תשתכח תורת חלה, אמנם הזרים אסורין בה. ושיעורה אחת ממ"ח מדרבנן. ואינה צריכה ברכה לפי שכבר בירך על חלת האור שהיא העיקר, והיא אין לה שיעור.
ומצוה לכל אדם להפריש חלת כהן וליתנה, וכל הנותנה מתברך, דכתיב ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. ומי ששכח ולא הפריש והיה שבת שאינו ראוי להפרישה, נותן עינו בצד זה ואוכל בצד אחר, ולערב יצטרף הכל בסל כמו שביארנו. והרשב"א [ז"ל] כתב וז"ל במקומות שנהגו לתת חלה לכהן, מפריש ואופה ונותן לכהן, בין לקטן בין לגדול, ואף על פי שיצאה טומאה מגופו מותר בה, והוא שטבל, או אפילו טומאתו בו, שהרי יכול לאכלה בימי טומאתו. ויש מי שהורה להקל ולהפריש חלת חוצה לארץ אף לאחר כן כמו שביארנו. חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. חלת חוצה לארץ אף על פי (שאוכלו) [שאוכל] ואחר כך מפריש, יש מי שהורה שצריך לשייר קצת יותר מכדי שעור החלה שהוא מפריש, לפי שצריך להפריש חלת חוצה לארץ מן המוקף עכ"ל. הלש עיסתו כשיעור מודיא מודיא, והפריש מכמה מודיאות, ושכח מודיא אחת שלא הפריש ונתערבה עם האחרות, צריך ללוש מודיא אחת ומקיפה אצל המדומעות, כך מצאתי בשם הראב"ד ז"ל. שכח ולא הפריש על אחת מהן בעיסה לא מכולן ולא ממקצתן, אחר שנאפו ישים הכל בסל ויהיה מצרפן ויפריש.
<h2>דף מח.</h2>
אין לשין בפסח עיסה גדולה שמא תחמיץ, אבל לשין שיעור חלה בלבד.
ושיעור חלה שאמרו שלשין אותה, מ"ג ביצים וחומש ביצה. (כגון) [כגוף] הביצה הבינונית ולא במשקלה. והר"ש ז"ל כתב ששיעור חלה בכך וכך עולה חלה בגימטריא מ"ג, אבל אם היתה יתירה חמש ביצים או ששה אין לחוש בכך עכ"ל. כיצד, מביאין כלי מלא מים על כל גדותיו. ונותנין אותו בכלי אחר, ונותנין לתוכו מ"ג ביצים אחת אחת וחומש ביצה, וכל מה שנשפך מן המים לכלי אחר הוא שיעור חלה. אמנם יש לפקפק בזה השיעור, אם נשער באותו כלי המחזיק אותן, במים שנפלו בקמח רפוי שקורין שובי"ל או בעצור מחובץ שקורין קלק"ט. והראב"ד ז"ל כתב בו שיעור שאין לפקפק בו, והיא שיעור חמש ליטרי משקל ארבע לטר וחצי, לטרא י"ד אוקיות וחצי האוקיא, משקלה כ"ד פשוטים מלגוריי"ש. ורבינו האי ז"ל כתב כי חמשת רבעים קמח הם ת"ש כספים ויותר מעט מכספים של בבל. ובין ללוש בין לערב יותר משיעור זה אסור, דאין איש ואשה יכולין לשמור יותר משיעור זה ע"כ. ודוקא כי קפדינן שלא ללוש יותר משיעור זה כשהוא לש מודיאות הרבה, ובשעת הפרשת התרומה אהדריהו מפריש חלה אחת על כולן, אבל אם לא בא ללוש רק מודיא אחת אין לצמצם כל כך שמא לא יהיה בה שיעור, וכשיברך יברך לבטלה. וכשם שאסור ללוש יותר מכשיעור כך אסור לקטף. ועל כן צריכות הנשים להזהר שלא יקחו שתי מודיאות כאחת. ושאלו אל הר"מ על מה אנו סומכין בזה המלכות ללוש יותר מעשרון בפסח, והשיב מגו שנראה כי רבינו יצחק ב"ר יהודה חסיד התיר, לפי שהתנורים שלנו גדולים, ועל זה אנו סומכים, וכשלשין לצרכו הוא בעצמו עומד שם ואינו מניח ללוש כי אם מדה לבד ולאפותה מיד וכן הכל ע"כ.
<h2>דף מח:</h2>
ואם לשו קבים קבים שהוא פחות מכשיעור מצרפן בסל ואויר הכלי מצרפן רק שיהיה לכלי בית קבול. והר"ף ז"ל כתב וצריך שיהיו כל המצות תוך מחיצות הכלי ולא למעלה מן המחיצות, דאבעי לן אויר כלי ככלי דמי או לא ולא אפשיט. ואם עוברות למעלה מן המחיצות יפרוס עליהן מפה או סדין ומכסה אותן דאין לך כלי גדול מזה. ואויר כלי מצרפן אפילו בלא נגיעה. ונשיכה מצרפן אפילו בלא אויר כלי. ודוקא כשהכל מאשה אחת אבל משתי נשים אינן מצטרפות אם אינן בלולות יחד, אבל עיסה של שותפין חייבת בחלה. ובאשה אחת נמי לא מצטרף אלא במינו אבל בשאינו מינו לא מצטרף אלא בבלול.
כל זמן שעוסק בבצק אין בא לידי חימוץ. ואם הגביה ידו ממנה ושהה עד שתשמע קול כשמכין עליה כבר החמיץ ותשרף, ואם אין קולה נשמע, אם שהה כדי הלוך מיל תשרף. היו שתי עיסות אחת קולה נשמע והאחרת לא נשמע, והגביהו היד מהן כאחד, שתיהן ישרפו [והרי] הן חמץ גמור.
<h2>דף מט.</h2>
ארבעה עשר שחל להיות בשבת, בודקין אור שלשה עשר את החמץ לאור הנר, ועושה כל ענין בעור חמץ כמו באור לארבעה עשר. ובשבת אוכל סעודתו ומאכיל לכל מי שירצה עד ארבע שעות, ואחר כך מבער הכל ומבטל. והרמב"ם ז"ל כתב ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו וכופה עליו הכלי עד מוצאי יום טוב הראשון ומבערו. ויש אומרים כי מה שאמרו רבותינו ז"ל מבערים הכל מלפני השבת ומשיירין מזון ב' סעודות, מתרומה בלחוד קאמר, לפי שאין לה אוכלין, ולזה אמר דלא משייר אלא מזון ב' סעודות, אבל חולין שיש לו אוכלין הרבה לא חששו לבער עד השבת, לפי שאין שם קלקול אם ישייר יותר מב' סעודות כדי לאכול ולהאכיל למי שירצה, וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל, וכן עמא דבר. אך דעת הר"ש ז"ל לבער הכל מלבד שיעור שתי סעודות. ושיירי פתיתין שנשתיירו לפניו מבטל בלבו בשבת. והגאון רב האי ז"ל כתב מנהגא דחזי לנא דאין מבשלין דייסא ולא כל דבר שמבשלין בכלי שיצטרך בו הדחה בי"ד שחל להיות בשבת, וכן אין עושין פת צנומה בקערה מכיון שצריך להדיחו. ומלשון (התוספו') [התוספתא] משמע שאינו משייר כלום לשבת, דקתני לדברי רבי מאיר (אותה) [אופה] מצה לליל שבת, ומחרתו ודאי מצה משומרת לא אכיל. ויש מוכיחין מזה שסעודת ג' שחייב אדם לסעוד בשבת די לנו בה במיני תרגימא, אחר שלא ציוה לשייר מהן ג' סעודות. ויש דוחין זאת הראיה ואומרים דודאי צריך לקבוע שלשתן על לחם משנה ויין לקדוש, והכא לא אפשר מכמה טעמים, האחד שאי אפשר לו לאכול אחר ד' שעות, ואם יאכלם קודם ד' שעות יש לחוש שמא ימשך אחר מאכלו, הלכך לא אפשר. וכתב הר"ף ז"ל נהגו העולם לעשות סעודת ג' של י"ד בניסן כשחל להיות בשבת בפירות, ואינו יוצא באותה של שחרית. ובשאר שבתות צריך לעשות סעודה שלישית אחר מנחה גדולה ולא להפסיק בסעודת שחרית, אבל בסעודת שבת שחל בי"ד בניסן עושין אותה קודם זמן מנחה קטנה, כדי שיאכל מצה לתיאבון. ורבינו תם ז"ל היה רגיל לעשות מצה עשירה שנילושה במי ביצים, כשחל י"ד בניסן להיות בשבת, כדי לעשות בה סעודת ג'. ואיזו היא מצה עשירה שמותרת, שנילושה ביין או בשמן או בדבש או בביצים בלי מים כלל, ואם יש בה מים קדמי ומחמיצי. ומה שאומרים האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו, הני מילי מצה הראויה לצאת בה בפסח, אך מצה עשירה יכול לאכול. וכן דעת ה"ר יצחק ז"ל. ושמעתי כי גם בלא שבת היה אוכל רבינו תם אותה מצה עשירה בערב הפסח כשהיה רוחץ גופו בחמין. אבל הר"מ אינו רוצה ללושה במי ביצים, לפי ששאלו אל הר"מ ז"ל עיסה הנילושה במי ביצים אם יכולין לאוכלה בפסח, ולא אמר לא (אסור) [איסור] ולא היתר, (אסור) [איסור] לא אמר לפי שמי פירות אין מחמיצין, היתר לא אמר במי ביצים, לכך אומר הר"מ שטוב לסחוט תפוחים או רמונים או אגסים וללוש אותן במימיהן, וכן היה רגיל לעשות. וגם היה נמי רגיל לאכול בארבעה עשר בניסן כשחל בשבת סעודה שלישית על שולחנו בבוקר, ולערב אוכל פירות, כי שמא לא יצא כשאכל סעודת ג' בבוקר קודם מנחה גדולה, לפר"ת שפירש סעודת ג' אינה אלא אחר מנחה גדולה.
<h2>דף נ.</h2>
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, ומחצות ולמעלה בכל מקום אין עושין, והטעם לפי שהוא זמן חגיגה והקרבת קרבן כמו יום טוב ונאסר בו המלאכה במנין. ודעת הר"ז ז"ל דבזמן הזה שאין בו קרבן דינו כשאר ערבי ימים טובים ועושין במקום שנהגו. וכתב תורת המנהגות יש על כל אדם ואדם לעשות חומרי מקום שיצא משם אם דעתו לחזור, משום אל תטוש תורת אמך. ואם אין דעתו לחזור הרי הוא כאנשי המקום שהלך לשם בין לקולא בין לחומרא. ואם (אין) דעתו לחזור, לענין חומרי מקום שהלך לשם, אם אינן בני תורה אין להתירו בפניהם, מפני המחלוקת, אבל נוהג הוא היתר בינו לבין עצמו, ואם הם בני תורה נוהג ההיתר אפילו בפניהם. וכל זה בדבר שידע באמת שהוא מותר אבל הם נהגו בו איסור, אבל אם הוא דבר שמנהגו בטעות מתירין אותו בפניהם בכל ענין, ואין לחוש לאותו מנהג. וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. ובני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ אסורין לעשות מלאכה ביום טוב שני בישוב, אפילו דעתו לחזור, לפי שזהו מנהג שנהגו בו כל הגולה ואין לפרוץ בו. וכל זמן שלא הגיע לישוב אפילו אין דעתו לחזור מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן, אבל הגיע לישוב ואין דעתו לחזור, נעשה כמותן (ואוסר) [ואסור] בין במדבר בין בישוב עכ"ל. ובקולי מקום שיצא משם שפוסקין שלעולם אינו נוהג אותן אם אין דעתו לחזור מיד, ואף על פי שדעתו לחזור לאחר זמן, אבל חומרי מקום שיצא משם נוהג כל זמן שדעתו לחזור לעולם.
<h2>דף נה.</h2>
וג' אומניות שמותר להתחיל ולגמור קודם חצות, ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות, והן החייטין והרצענין והספרין והכובסין, ואף על פי שיש בפרטן ד' ובכללן אינן אלא ג'. וטעם ההיתר לפי שכולם לצורך המועד, החייטין שכן (החייט) [ההדיוט] תופר כדרכו במועד, הרצענין שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהם במועד, הספרים והכובסין שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מכבס ומספר במועד. ומכלל הרצענין יש ללמוד שאין מותר לתקן מנעלים במועד אם לא לעולי רגלים, וההיתר להם משום אונס הדרך, אבל לשאר בני אדם אסור. ושאר האומניות אסורין במקום שנהגו שלא לעשות, אבל במקום שנהגו לעשות מותרין הכל לעשות עד חצות. והרמב"ם ז"ל כתב דבמקום שנהגו שלא לעשות הכל אסורין אפילו לגמור, ובמקום שנהגו מותרין לגמור, אבל לא להתחיל, אפילו יוכל לגמור קודם חצות. והחכם רבי שמואל ז"ל כתב כי ביום י"ד בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו של מועד, וקל הוא מחול המועד שאינו אסור בעשיית מלאכה אלא מחצות ואילך שהוא זמן שחיטת הפסח, אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג, מקום שנהגו לעשות לא יתחיל במלאכה בתחילה בי"ד אף על פי שיכול לגומרה קודם חצות. והעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין ומשמתין אותו. וג' אומניות שאמרנו מתחילין לעשות במקום שנהגו ועושין אותם עד חצות אבל שאר אומניות אם התחיל בהן קודם י"ד גומר, והוא שיגמור עד חצות. ועל כן מנהג שאם יבא י"ד בשבת שאין אומרים צדקתך בשבת במנחה, לפי שבזמן שבית המקדש קיים משעה שמתחילין לשחוט הפסחים מתחילין לומר הלל, לפיכך הרי הוא כחול המועד. ויש אומרים כי הג' אומניות שאמרנו מותרין להתחיל ולגמור קודם חצות בכל מקום.
<h2>דף צה.</h2>
אינו לוקה מן התורה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה עיסה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו, אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה, מפני שלא עשה מעשה, אבל מכין אותו מכת מרדות.
<h2>דף צט:</h2>
ואסרו חכמים לאכלה בערב הפסח מו' שעות ולמעלה. והאוכל מצה הראויה לצאת בה ערב הפסח לוקה. אך מצה עשירה יכול לאכול כמו שכתבנו למעלה. והאוכל לוקה כבועל ארוסתו בבית חמיו, פירוש שאינו מושל ברוחו מעט, כמו הבועל ארוסתו בבית חמיו, שתהיה מותרת לו לאלתר, ואינו מושל ברוחו עד עת ההיתר. ויש נותנים טעם למה המשילו לבועל ארוסתו, לפי שכמספר הברכות אשר יעשו לארוסה קודם שהותרה לו ככה מספר ברכות סדר הפסח קודם שיאכלו מצה.
<h2>דף קטו:</h2>
בלע מצה יצא. בלע מרור יצא. בלע מצה ומרור כאחד, ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא, שהרי המרור כטפל למצה. כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען אף ידי מצה לא יצא. אכל מצה בלא כונה יצא.
<h2>דף קכ.</h2>
מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו שנאמר בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן. ומצותה כל הלילה. ונשים חייבות באכילה. ואף על פי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה.
